שברון לב

אמא שלי אמרה לי לוותר על הבן הסורר שלי כדי להתמקד בילדים האחרים שלי

יש לי 3 בנים.

הם מבוגרים עכשיו, אבל לו הם היו חלק מ-7 הגמדים כשהם היו צעירים יותר, יכולתי לקרוא להם ברייני, שובבים ורעבים.

המבוגר ביותר, ברייני היה יודע הכל - חכם כמו שוט ומרוצה להודיע ​​לכולם. כל מה שהוא ניסה הגיע לו בקלות: מדעים, מתמטיקה, מוזיקה, אתה שם את זה, הוא הצטיין בזה.

הצעיר, רעב, אוהב - ועדיין אוהב – לאכול. מעולם לא ראיתי ילד קטן אוכל כל כך הרבה. בגיל 7 הוא יכול היה ללטש יותר מגבר מבוגר ועדיין לחזור כעבור שעה ולחפש עוד.

ואז היה שובב, הגלגל החורקני שלי. הוא תמיד היה זקוק ליותר תשומת לב מהשניים האחרים. הוא תמיד היה קשה.

הוא זרק התקפי זעם בתור פעוט, הרבה מהם. אחד ראה אותו מפשיט את עצמו באמצע קניון בעונת הקניות לחג המולד. אחר היה כרוך בו שלח יד וחטף חפיסת שוקולד שאמרתי שהוא לא יכול לקבל בזמן בתור במכולת. הוא חטף אותו ונגס ממנו ביס גדול, עטיפה והכל. לא הייתה לי ברירה אלא לקנות אותו.

מהר קדימה לשנת 2007. למדתי בבית ספר למשפטים. שובב פעל. הוא היה בן 15. הוא דילג מבית הספר, שתה, שיקר, ובאופן כללי היה בן אדם לא נעים.

ידעתי מאיפה זה בא. הוא קיבל התקף בלתי מוסבר כשהיה בן שבועיים וחצי ובילה שבוע בבית החולים. הוא עבר התעללות על ידי בן משפחה מצד אביו. היו לו סיבות לכעוס - וכך היה.

וכאן נכנסה העצה של אמי. אחרי שגדלתי עם שהיא שונאת אותי , היא איכשהו מצאה אהבה גדולה אליי ברגע שהתחלתי ללכת למשפטים.

פתאום היה לה אכפת. פתאום הייתי האהוב עליה. היא סיפרה לכל אחד ולכל מי שהיה מקשיב על בתה שעבדה כל כך קשה כדי להיות עורכת דין.

אני זוכר שסיפרתי לה על המאבקים שלי עם הבן שלי. הזרם הקבוע של שיחות הטלפון וביקורי המשטרה הכביד עליי.

תוסיפו לזה עוד שני ילדים, עומס כבד בקורס ונסיעה של 90 דקות כל יום: להגיד שהייתי מותש ונואש זה אנדרסטייטמנט בעל פרופורציות אפיניות. חשבתי ברצינות לקחת שנה חופש מבית הספר.

העצה שלה? זרוק את הילד. כן, קראת נכון. תן לו שובב. תסגיר אותו. שים אותו בבית אומנה כדי שהוא לא יפריע ל'לימודים' שלי.

קריר, לא?

עכשיו, אני מבין לא לתת לשום דבר לעמוד בחלומות שלך, אלא לילד שלך? מה ה?

ממתי זה פתרון פשוט לזרוק את הילד שלך כשהדברים מתקשים? כמובן, העצה הזו באה אותה אישה שאיימה לשלוח אותי 'לבית של הילדה הרעה' בכל פעם שלא עשיתי בדיוק מה שהיא רצתה מתי היא רצתה.

נראה היה שהבן שלי - ילד שכבר היו לו בעיות אמון לאחר ההתעללות בידי בן משפחה - עשוי להיות בטראומה אפילו יותר אם אמו שלו תוריד אותו עם זרים. אבל היי, אני רק אמא של הילד, מה אני יודעת?

מי בשכלו אומר את מה שאמא שלי הציעה? עברו שנים ולחשוב על זה, אני עדיין כועס. ברצינות, מי חושב שזה פתרון?

תפילת עושר

התראת ספוילר: לא זרקתי את שלי. גם אני לא עזבתי את לימודי המשפטים. במקום זאת, המשכתי לאהוב אותו. המשכתי לשלוח אותו לייעוץ ושיקום. סיימתי את לימודי המשפטים.

הוא לא מושלם והוא עדיין נאבק. אבל הוא צעיר חזק ונאה עם עבודה טובה ולב עדין.

אני רועד לחשוב איפה הוא היה אם הייתי מקשיב ל'עצה' של אמי.