מִשׁפָּחָה

מותו של אבי היה היום המאושר בחיי

לא הייתה לי את הילדות הכי טובה. להגיד את זה היה לא מתפקד זה אנדרסטייטמנט ענק. הוא היה מלא בהתעללות, פיזית, נפשית ורגשית.

שנאתי את ההורים שלי כשהייתי צעיר יותר. אבי במיוחד.

כשהתבגרתי, אמא שלי פדה את עצמה והפכה לאמא נפלאה. היא הייתה תומכת, אוהבת ודואגת. אין כמו האישה שאיתה נאלצתי להתמודד כנער.

מדיטציה להסרת חוטים

אבי לעומת זאת? שנאתי אותו כל יום. הרגשות שלי כלפיו מעולם לא השתנו.

למה אני כותב על הרגשות שלי לאבי

אני כותב הרבה מאוד על טראומת הילדות שלי ועל הריפוי שלי. אני עושה זאת משתי סיבות.

1. כתיבה מאוד טיפולית
2. לאחרים שעברו את אותו הדבר לדעת שהם לא לבד ולא להרגיש אשמה על השנאה/כעס/רגשות שלהם.

סלחתי להורים שלי לפני שנים על החינוך המחורבן שלי. אין לי יותר מה לעשות בנידון. מה שנעשה, נעשה. שני ההורים שלי מתים עכשיו. אני אבל עצוב על מותה של אמא שלי . אני יודע שאם היא עדיין הייתה בחיים היא הייתה מבקרת אותי כאן בגואטמלה. מעניין מה היא הייתה אומרת על התגובה שלי למות אבי.

אבא שלי? הלוואי שהוא ימות מוקדם יותר. הלוואי שיסבול מהגורל שאמא שלי ספגה. הלוואי ולקח לו יותר זמן למות. אני תוהה אם זה הופך אותי לאדם רע שחשבתי כך. אני מקווה שלא.

אני זוכר את היום שהוא מת כאילו זה היה אתמול. חיכיתי לזה שנים. נהגתי לשאול את אלוהים כל הזמן, 'למה שלא תיקח אותו עכשיו? מה הטעם להשאיר אותו בחיים?'

פעם זה הכעיס אותי עד כדי כך שאיכות החיים של אמא שלי נקטעה והוא זכה להמשיך עוד שנים רבות לאחר מכן.

למה? כעסתי על אלוהים בגלל זה. לא הבנתי. איך יכול להיות שאלוהים, שאמור להיות טוב ואדיב, נתן לי לעבור את כל זה?

על אישה קשת

היום הזה

כשקיבלתי את השיחה באותו יום שאבא שלי מת, פרץ הרגשות לא היה כמו שום דבר שאי פעם הרגשתי קודם. זה היה היום המאושר בחיי. אני לא יודע איך לתאר את זה אחרת.

הקלה, שמחה, סיפוק, אושר, חופש, שלווה. סוף סוף השתחררתי מהמענה שלי. שמחתי מאוד על כך שאבי מת.

המשקל העצום הזה לכל החיים של כעס, שנאה, פגיעה, תיעוב וגועל הורידו ממני ופתאום הרגשתי שאני יכול לעוף.

לא הרגשתי אשמה על אף אחת מהרגשות שלי.

לבסוף, בפעם הראשונה בחיי, הייתי חופשי.